"רשת חנויות הנוחות 'מנטה' הוקמה מתוך מחשבה על הנהגים שבדרך".
"במהלך 87 השנים האחרונות נובל אנרג'י מגלה, מפתחת ומספקת בהצלחה אנרגיה שמביאה לשיפור בחיי אנשים. החברה מנהלת את עסקיה בעקביות באופן אתי ואחראי כלפי הקהילות והסביבה בה היא פועלת".
"נתחיל מה- 'למה שלנו'. כי חשוב לנו שתדעו שהסיבה שאנחנו כאן, עושים מה שאנחנו עושים, היא אתם".
"החברה מחויבת גם ליעדי הקיימות של האו"ם (SDGs) ופועלת לקידומם באמצעות יוזמות חברתיות וקהילתיות במדינות בהן היא פעילה".
אלו רק חלק מהמשפטים שכתבו החברות המובילות במשק על עצמן. האם אנחנו כל כך חשובים לתאגידי הענק? האם באמת אנחנו עומדים במרכז הפעילויות העסקיות שלהן?
כדי להבין לרגע מתי עלינו לראש סדר עדיפויות של תאגידי הענק, אנחנו צריכים לחזור להצהרת השולחן העגול של העסקים בשנת 2019. שם לראשונה, לאחר למעלה משלושים שנים סדקו את האקסיומה שלפיה בעלי המניות הם העומדים במרכז הפעילות העסקית. השולחן העגול של העסקים הוא למעשה ארגון הכולל את מנכ"לי 200 החברות הגדולות בארצות הברית. הצהרתו של הארגון בשנת 2019 אמרה שבמרכז הפעילות העסקית, מלבד בעלי המניות, צריכים לעמוד גם העובדים, הקהילה, הסביבה והחברה.
אמירה זו סימלה מעין תהליך של שינוי שעובר העולם כולו. המודעות לצמחונות וטבעונות גוברת, שיעור מתנדבי שנות השירות עולה משנה לשנה, התחלנו למחזר, לחסוך במים, לתרום שיער לחולי סרטן ועוד אינספור דוגמאות. כמובן שבעלי החברות לא נשארו אדישים, זיהו את המגמה ועלו על הגל, מה שהוביל בסופו של דבר להצהרת השולחן העגול של העסקים. דה פקטו, מדובר במהלך במסגרתו יורדים בעלי המניות בסדר העדיפויות ואת מקומם יתפסו בזמן הקרוב הקהילה, החברה והסביבה.
אי אפשר לומר שהשינוי המדובר הוא שינוי ברור מאליו. סעיף 11 לחוק החברות העוסק בתכלית החברה, קובע שעל החברה לפעול לפי שיקולים עסקיים לטובת הרווחים שלה כאשר ניתן להביא בחשבון גם עניינים "זוטרים" יותר כמו נושי החברה, העובדים שלה ובסופו של דבר גם הציבור. כלומר, לא ניתן להאשים את בעלי המניות על הרצון להגדיל רווחים כערך עליון, הרי הם קיבלו על כך אישור מתוקף החוק. אם זה לא מספיק, הסיפא של הסעיף קובע שהחברה רשאית לתרום סכום סביר למטרות ראויות גם אם אותה תרומה לא נמצאת במסגרת השיקולים העסקיים, אך לטובת מעשה זה, החברה צריכה לקבוע הוראה בתקנון שלה. ניתן לראות שהמחוקק בעצמו לא דוחף את החברות עצמן לפעול למען הציבור והסביבה בה הן חיות וממנה הן מתקיימות. בראות עיניו, יש הפרדה ברורה בין התכלית היבשה של החברה לבין האימפקט אותה החברה יכולה ליצור והדרך בה היא יכולה לעזור ולהשפיע על הסביבה בה היא פועלת. כך למעשה המחוקק בעצמו מסיר את האחריות הסביבתית והקהילתית מהחברות ומייצר מצב בו עלינו להיות אסירי תודה על כך שהחברות דואגות גם לעובדיהן וגם לציבור אותו הן משרתות.
השקפה זו מקבלת משנה תוקף עוד הרבה לפני חקיקת חוק החברות בישראל. בפסק דין דודג' נ' פורד בשנת 1919. הנרי פורד רצה לפעול לטובת החברה – הוא הגדיל את כמות העובדים, הוזיל את
עלויות הייצור ומכאן גם הוזיל את מחיר המכוניות לצרכן הסופי, בעוד שבעלי המניות – האחים דודג', רצו את רווחי החברה לעצמם. בית המשפט במישיגן פסק לטובת האחים דודג' וזאת בטענה שחברה בע"מ צריכה לפעול לטובת בעלי מניותיה ולא לטובת עובדיה או הציבור.
בעין ביקורתית, כאשר בוחנים את המטרות העיקריות של תאגידי הענק לא בטוח שמשהו ישתנה בקרוב. הרי ברור לכל, שיישור הקו עם ערכי הסביבה והחברה יגדיל את שווקי הלקוחות של החברות, יקטין את הטענות נגדן וכפועל יוצא מכך, גם יטיב עם בעלי המניות. האם נוכל לומר שמדובר ב – Greenwashing קלאסי? האם החברות עדין פועלות בראש ובראשונה לטובת בעלי המניות ושמות באמת את החברה והסביבה במרכז רק כדי לצייר ציור של עולם יפה יותר? על השאלות האלה כנראה שלא נצליח לענות וכמו תמיד נכון להניח שהתשובה לגבי חלק מהחברות היא כן ולגבי חלק היא לא.
מה שבטוח לומר, זה שהיום בכדי להוביל, לייצר קהל ולבנות את אמון הציבור חייבים "אימפקט". המעגל כבר ברור לכולם, המשקיעים רוצים להשקיע במקומות שעושים טוב, העובדים רוצים לעבוד במקומות שעושים טוב והלקוחות רוצים לקנות במקומות שעושים טוב.
זו לא טעות לומר שקיים חשש שמניעי החברות אינם טהורים, אך האם זה משנה? השימוש בפרקטיקה יצר מצב של Win -Win, אנחנו מרוויחים עולם שבו בעלי הכוח והאמצעים דואגים לנו ולסביבה, החברות מרוויחות משקיעים חדשים וכמובן שבעלי המניות עדין נהנים משורת הרווח.
